נובמבר

חגי תשרי מאחורינו, פירקנו את הסוכות ואנחנו במסלול הרגיל של "אחרי החגים".

לצערנו, הודיעה מנהלת המרפאה, גברת רעות ברימברג, על סיום עבודתה בסוף נובמבר. רעות ניהלה את מרפאת גילון למופת, כמעט מיום פתיחתה, ביסודיות, חריצות ומסירות ויהיה קשה למלא את הנעליים הגדולות שהיא מותירה. התחלנו בחיפוש מחליף/ה ונקווה שהמעבר יהיה חלק ככל שניתן.

לאחרונה, אני תחת הרושם של ספר שקראתי בחגים. הוא נכתב על ידי אחד מבכירי הרפואה בעולם, פרופסור ארתור קליינמן. פסיכיאטר ואנתרופולוג רפואי. פרסומו נובע מעבודה חלוצית שהסבה את תשומת לב העולם הרפואי לרקע התרבותי של מטופלים ולסיפורי המחלה שלהם. לפני כמעט שני עשורים חלתה אשתו במחלה דמוית פרקינסון ובמשך עשור הלכה ודעכה כשהיא מאבדת בהדרגה את ראייתה, יכולתה התפקודית והמנטלית, הופכת סיעודית לגמרי ולבסוף גם נפטרה ב-2011. לאורך העשור של המחלה, למעט 9 החודשים האחרונים, היה ארתור המטפל העיקרי של אשתו. הוא זה שהלביש, רחץ, האכיל ודאג לכל צרכיה. מעת לעת הסתייע בעזרה (מטפלת ששהתה בבית בשעות העבודה שלו), אבל כ-16 שעות ביום וכל 2 ימי סוף השבוע היו באחריותו בשיתוף משפחה וחברים. מציאות זו השפיעה עליו עמוקות ואימו, אשר היתה שותפה בטיפול באשתו ונפטרה בגיל מעל 100 מספר שנים אחריה, ציינה ש"זה הפך אותו לאנושי".

המצב שבו אנו נדרשים לטפל או לתת טיפול ליקירינו הוא אוניברסלי. בכל משפחה מופיעים לתקופות, באורך וחומרה משתנים, המצבים שבהם עלינו לסעוד מי מבני המשפחה או להיות אלו שסועדים אותם. הדבר בולט במיוחד כשיש בן משפחה עם צרכים מיוחדים, קשיש שתפקודו מידרדר או מחלה קשה או כרונית שמשפיעה משמעותית על התפקוד. אני רואה לנגד עיניי את אלה מביניכם (מעטים, תודה לאל) שמקדישים חלק נכבד עד כדי כמעט את כל זמנכם לסעוד את יקירכם הנזקק. ליבי אתכם, אני מלא הערכה והוקרה. מעשיכם הם השראה ודוגמא לכולנו ולי. לסעוד את החולה יכול להיות מייאש, כרוך במשברים רבים, מאתגר את גבולות היכולת הנפשית והפיזית. זה בסדר גמור להיעזר ככל שניתן וגם כשאין דרך אחרת להיעזר באשפוז סיעודי. אני מאחל שיהיה בנו הכוח לסעוד את מי שזקוק לנו ולקבל את סעדם של אוהבינו כאשר, חס וחלילה, נזדקק לכך. זוהי תמצית האנושיות לפי קליינמן.