חודש יולי

חופשת הקיץ החלה. החמסינים מתרבים. ים, אבטיחים ומלונים וגם גלידות עולים יותר ויותר על שולחננו. באמצע יוני נערכה פגישת מחזור של כיתתי בביה"ס התיכון (גימנסיה הרצליה, ת"א), 52 שנה אחרי שנפרדנו בסיום י"ב. לא כולם הגיעו. אחד מחברינו נהרג בהתשה שאחרי מלחמת יום כיפור, ושניים כבר הלכו לעולמם. אחרים שוהים בנקודות שונות על גבי כדור הארץ, אם כי אחד הגיע במיוחד מאנגליה, שם הוא חי. בניגוד למקובל (נכד אחד ומחלה אחת) שוחחנו בעיקר על מה שכל אחד עבר במחצית המאה האחרונה. מסתבר שבכל אחד מאיתנו עוד ניכרים שרידי בן או בת ה-18 שהיינו כשנפרדנו. במשפחתי התרחשו אזכרות רבות לבני המשפחה שאינם איתנו עוד: הורים, 2 בני דודים ואחרים. האם זה הגיל שהופך אותי לנוסטלגי?

החודש לא מעט שינויים בלו"ז. עליי לנהל שתי בחינות ענק בירושלים, סדנה בת"א, וגם לעבור קורס נהיגה נכונה... ד"ר סגיר יציל את המצב.